הפלא
מפריז סרטו
של פייר פרנסואה מרטן לוואל
Fahim
A
Film by Pierre Francois Martin- laval
זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרט הפרנקופוני בנאמור
הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם
סיפורם האמיתי ומעורר ההשראה של אב ובנו, מהגרים בלתי חוקיים הבורחים
מבנגלדש לצרפת. האב חי ברחוב ומתפרנס בקושי רב, אך מזהה בפאהים, בנו, כישרון יוצא
דופן לשחמט. הבן נשלח ללימודים אצל מורה מזדקן (ז'ראר דפרדייה) שמצליח להדריכו עד
להשתתפות באליפות צרפת בשחמט. אך רגע לפני האליפות, האב נתפס והמשפחה מקבלת צו
גירוש, חזרה לבנגלדש. עכשיו עליהם להחליט האם פאהים יישאר לבדו בצרפת או יחזור עם
אביו לחיק משפחתו. סיפור אמיתי שהסעיר את צרפת והדהים אותה עוד יותר כאשר פאהים ,
שהתמודד עם אתגרים קשים בחייו, זכה באליפות צרפת לשחמט.
תסריט ובימוי : פייר פרנסואה מרטן – לבאל. שותפים
לכתבית התסריט : טיבו ואהול , פיליפ אנו
מבוסס על הספר "המלך
החשאי" מאת פאהים מוחמד, זבייה פרמנטייה וסופי לה קלנק
הפקה: פטריק
גוגו
צילום: רג'י
בלנדו. מוסיקה: פסקל לגיין
שחקנים:
סילבן: ג'ראר דפרדייה;
פאהים: אסד אחמד;
מתילד: איזבל נאנטי;
נורה: מיזנור רחמן
צרפת 2019 , 107 דקות
צרפתית ובנגלית, תרגום לעברית
הפצה רד קייפ בע"מ
החל מן ה 23 ביוני בסינמטק תל אביב, רשת מובילנד ובכל רחבי
הארץ
טריילר
https://youtu.be/wjSr_8gcgvk
המצב של פאהים מוחמד בצרפת
בזמן עשיית הסרט, 11
שנה לאחר הגעתו של פאהים עם אביו לצרפת, הם לא זכו לקבל אזרחות צרפתית.
עד שהגיע לגיל בגרות, כמו כל הקטינים הזרים, לא היה זכאי
פאהים לתעודת תושב, ואביו זכה לתעודה שתקפה רק לארבע שנים. בהגיעו לגיל בגרות, זכה
פאהים סוף סוף לתעודת תושב. תעודה המקנה לו אפשרות לעבוד בצרפת ואף לצאת ולהיכנס
אליה ללא הגבלה. עבור פאהים, שלא יכול היה לצאת מצרפת מן הרגע שהגיע אליה, זה היה
צעד גדול קדימה.
ראיון עם במאי הסרט
ש: איך עלה הרעיון לצור את הסרט הזה, השונה מכל מה שעשית עד
עתה?
ת: ב 2014 צפיתי בתוכנית הטלוויזיה "אנחנו לא
משקרים". המגיש לורן רוקייה ראיין
נער בנגלדשי בן 14 בעקבות יציאתו לאור של ספרו "המלך החשאי". לא שמעתי
על זה קודם לכן אבל הוקסמתי והתרגשתי מן הנער הזה, שסיפר בקול שקט וברוגע מדוע
פתאום בגיל 8 הוא נאלץ לעזוב את אימו ואת ארצו. ועתה לאחר שהגיע לצרפת, מבלי לדעת
את השפה, מבלי להכיר את אורח החיים, הוא הצליח לשרוד וארבע שנים אחר כך, למרות שלא
היו לו מסמכים ולמרות שהיה חסר בית, הוא הפך לאלוף צרפת בשחמט לילדים עד גיל 12.
איזה מסע. הדם שלי כיוצר קולנוע החל לרתוח, מיד רציתי לעשות את הסרט.
ש: מדוע?
ת: כי ליוצר קולנוע כמוני הסיפור של פאהים הוא יוצא דופן, הוא
גם סוג של אגדה וגם דרמה חברתית. אתה יכול לגשת אליו כאל סיפור של ילד המנסה לברוח
מן הגהנום או כסיפור של ילד הנקרע מאימו, בורח ממדינה בה הוא נמצא בסכנת חיים. אני
יוצר קולנוע אבל אני קודם כל אבא. אין דבר שמקומם אותי יותר מאשר חוסר צדק כלפי
ילדים, אז ברור שהסיפור של פאהים גרם לי לכעס. והמחשבה שאולי נתקלתי באבא של פאהים
ברחוב כשהוא ניסה למכור פרחים או מגדל אייפל קטן, זעזעה אותי. האשמתי את עצמי שלא
הבחנתי בו, שלא התייחסתי אליו ולא אל בנו. אמרתי לעצמי שאם אקדיש להם סרט זו תהיה
דרכי לפחות להביא את הסיפור שלהם אל הקהל ולכוון זרקור אל גורלם של מבקשי המקלט,
שבמקרים רבים אלו אנשים שחיים באיום אמיתי על חייהם בארצות מהן הם מגיעים.
ש: על מה הסתמכת כשכתבת את התסריט ?
ת: בהתחלה בעיקר על הספר שנכתב על ידי פאהים עם סופי לה קנק
וזבייה פרמנטייה שהיה המאמן והמורה שלו. אחר כך על עדויות שאספתי מפאהים ואבא שלו
ומכמה מנהלים של ארגוני סיוע למהגרים ולבסוף מזבייה פרמנטייה. הקדשתי לו את
הסרט, כיון שהמאמן והמורה המבריק הזה והמאד יוצא דופן, שפאהים חב לו את ההצלחה שלו בתחרויות, האיש
המיוחד הזה, נפטר זמן קצר לפני שסיימנו את הצילומים.
במשך שישה חודשים השקעתי את עצמי בעולם השחמט מצד אחד ובעולמם
של הפליטים מבנגלדש, שגיליתי שהם חיים בפחד קבוע ובתנאים לא אנושיים ובלתי נסבלים.
לקח זמן רב לסרט הזה להבשיל, הייתי צריך להרגיש שאני ראוי לעשות אותו. זו
הביוגרפיה הראשונה שלי והיה לי ברור שאסור לי לעשות שטויות.
האם פאהים הוא סרט הנראה כמו אגדה? זו שאלה שאני שואל את עצמי
כבר מן ההתחלה. הכוונה היתה לספר סיפור נהדר ואגדות הן דבר שאני מאד אוהב, אבל כבר
מן ההתחלה היה ברור שאנחנו נספר את הסיפור הזה בדרך מאד ריאליסטית. לתת לסרט תחושה
של אמת, על גבול הדוקומנטרי, נראתה לנו הדרך הנכונה לכבד את פאהים ואת נרוה אביו.
רצינו סרט שיתאר מצב אמיתי, שכל דבר המתואר בו הוא תוצאה של חוויה אמיתית. היה לנו
חשוב לא לעשות טעות בשום דבר ובמיוחד בכל מה שקשור בדרך שלהם לנסות לקבל מסמכים
.הלכנו לכל מקום אפשרי , תחנות משטרה, מרכזי סיוע, משרדי ממשלה, אף פריים לא צולם
מבלי שבדקנו שכל דבר הוא מדויק. גם הסצינה בה המתורגמן מתרגם דברים לא נכונים היא
בכוונה אותנטית.
אני מקווה שאני מעביר את האלימות שהיתה בבנגלדש בראשית שנות ה
2000, אל הצופים, כדי שיבינו מדוע פאהים ואביו נאלצו לברוח מדאקה.
ש: למרות הרצון שלך לדייק יש פרטים שנאלצת לרמות מעט לגביהם.
ת: כן, אבל מעט ככל שיכולנו. ומסיבות מאד ברורות. היה לי רק
שחקן אחד ששיחק את פאהים הייתי צריך להדק את הסיפור הצרפתי שלו לשנה וחצי, בעוד
שבמציאות הוא חי ברחובות במשך ארבע שנים.
הדמות של מנהלת המרכז לשח שמשחקת איזבל ננטי, היא בעצם שילוב של שתי
דמויות. זו שאכן ניהלה את מרכז השח שהיא גברת המופלאה כשלעצמה, שהעזה לשאול את ראש
הממשלה בשידור חי אם הוא חשוב שזה נורמלי שילד מוכשר לא יכול להשתתף בתחרות בצרפת
,רק כיון שאין לו ניירות רשמיים. חשבתי שהרגע החשוב הזה יקבל יותר כוח בסרט, אם
השאלה תישאל על יד דמות שהקהל כבר הכיר ובחרתי בדמות האימהית של מנהלת מועדון
השחמט של פאהים.
ש: איך מצאת את פאהים שלך ?
ת: המלהק שלי מוחמד לבאמר מצא אותו אחרי חיפוש שנמשך כמה
חודשים. הוא החל לחפש באזור בפריז במקומות בהם מרוכזים בני בנגלדש. הוא עבר
לפרברים וגם שם לא מצא, עד שראה תמונה והזמין לאודישנים את מי שהופיע בתמונה.
הגיע ילד בן 12 אבל גילינו שהוא בגובה
1.75. למזלנו הצטרף אליו חברו אסאד שהתאים לפאהים אותו חיפשנו. הוא הגיע לצרפת רק
שלושה חודשים קודם לכן. הוא היה מאד ביישן, אבל הסכים להשתתף באודישן .
הוא ידע מעט מאד צרפתית והיה לו קשה להביע את עצמו. אני חושב
שבעיקר מבושה וחשש לאכזב אותנו והוא עמיד פנים שהוא מבין אותנו. זה היה לא פשוט,
אבל הרגשתי שיש לו פוטנציאל משחקי גדול. החלטתי לצלם כבר בהתחלה את הסצינות
האלימות ביותר , במיוחד הסצינה בה הוא מגלה שהמתורגמן המשטרתי הוא שקרן , ואולי
בגלל שבאופן פיזי לא הייתי נוכח במקום, הוא השתחרר. אבל פאהים היה שם וכשראינו את
התוצאה היתה תחושה גדולה של הקלה. הסיפוק הגדול שלי היה שבסוף הצילומים בעקבות
המורים שליוו אותו, הוא הצליח לדבר צרפתית באופן שוטף. לקחנו לו גם מורה לשחמט,
לאחר שבוע המורה שלימד אותו ביקש ממני לצרף אותו לתחרות ותאמינו או לא ,הוא פשוט
ניצח. אסאד הוא לוחם והוא היה בתפקיד 24 שעות ביום גם כשלא צילמנו.
ש: איך מביימים שחקנים שלא מדברים את השפה שלך?
ת: היה לנו מתרגם לאורך כל תהליך לליהוק והוא חייך כל הזמן
ואמרתי לו שהוא יגלם את תפקיד המתרגם הרע. על הסט היתה לנו מתרגמת ואחרי חודש אסאד
התקדם מאד בשפה זה היה יותר קשה עם השחקן ששיחק את האבא. ילדים קולטים מהר אבל
בוגרים אחרי גיל 20 מתקשים בלמידת שפה חדשה וביימתי אותו באנגלית, לשמחתם של אנשי
הצוות שלי שפשוט התפוצצו מצחוק מהאנגלית שלי .
ש: מדוע הצעת לג'ראר דפרדייה את התפקיד של סילבן שבמציאות
נקרא זבייה פרמנטייה?
ת: כשפגשתי אותו פנים אל פנים הוא הזכיר לי את דפרדייה. אותו
מבנה גוף אותה נדיבות ואותן התפרצויות וולקניות ומיד חשבתי עליו מבלי לשער שאולי
הוא יאמר לי לא. בעבר כשחלמתי על ליהוק חברי מונטי פיטון הם הסכימו , על פייר
רישאר הוא הסכים, כששלחתי את התסריט לסוכן שלו היית בלחץ. זה היה תסריט של 140
עמודים. חששתי שהאורך יפחיד אותו. התשובה החיובית הגיעה תוך 48 שעות. הוא אדם מאד
אלגנטי הוא לא נותן לך להמתין יותר מדי. כשנפגשנו הוא שאל אותי הרבה שאלות על
פאהים האמיתי והבנתי שהסיפור הזה נגע בו.
ש: ולגבי איזבל ננטי?
ת: היא האדם הראשון שחשבתי עלי. כתבתי את זה עם דמותה בראשי.
זה נכתב עבורה ואם היא לא היתה פנויה זה היה אסון בשבילי. איזבל היא הפיה הטובה
שלי הסנדקית שלי היא מביאה לסט אור שמש ודואגת לכולם והיא חברה טובה קודם כל.
שיחה עם פאהים מוחמד
שחמט
לשח היה תמיד מקום מרכזי בחיי. אני חייב לשח את כל מה שקרה
בחיי. הטוב והרע. אם חיי היו בסכנה בבנגלדש כשהייתי בן 6 זה כיוון שהיו אנשים שלא
אהבו את זה שהפכתי לאלוף. אבל בצרפת אם אבי ואני הצלחנו לקבל מסמכים, זה היה כיון שהצלחתי בתחרויות. אני חב את חיי
ואת החופש שלי לשחמט והודות לשחמט יצא ספר שמספר את הסיפור שלי ועכשיו הסרט . ברור
שלא ציפיתי שאני אחווה את כל האירועים האלה השמחים והקשים, זה משהו גדול ממני,
במיוחד עבור בחור כמוני שהתחיל מאפס.
הספר
אם אנשים שואלים אותי אם המלך החשאי שינה את חיי אני אומר
"לא" , מה ששינה את חיי היה התואר בו זכיתי, אלוף צרפת עד גיל 12.
והאליפויות והאירועים שבאו בעקבות זה. ואז לקבל מסמכים צרפתיים. למעשה הספר נכתב
בהתחלה מתוך כונה לשנות את התפיסה של האנשים לגבי מהגרים ופליטים הגרים ברחוב.
הסרט
כשפנו אלי ואמרו לי שמתכוננים לעשות סרט על פי הספר הופתעתי,
אבל זה לא הרשים אותי. הייתי בן 14 לא ממש הבנתי מה אני עומד לייצג. חשבתי שעושים
סרט דוקומנטרי קטן ולא תיארתי לעצמי סרט גדול עם כאלה שחקנים.
העלילה והדמויות
כשראיתי את הסרט התרגשתי, הרגשתי משהו מאד מוזר שזה הכל אמת
אבל משום מה היה לי נדמה כאילו זה לא עלי ועל סיפור חיי. זה הסיפור שלי אבל הפאהים
בסרט הוא לא בדיוק אני , אני מזהה את עצמי בסרט, את תהליך החינוך שלי כמו בסצינה
שהוא לומד להשתמש בסכו"ם או כשצועקים עליו כי הוא הגיע באיחור. דבר שלא ממש
השתנה כיון שיש לי עדיין בעיות עם לוח זמנים (צוחק) ואני מזהה את עצמי במפגש עם
החברים ממועדון השחמט ובבתים שלהם. עברתי רגעים חמים כאלה גם עם המורה שלי לשח-
זבייה פרמנטייה. הוא היה אדם נדיב שהודות לו הצלחתי לישון כמה חודשים במועדון
השח. אפשר להבין כמה נדיב , חשוב ואבהי
הוא היה בשבילי .
כמובן שהתרגשתי פחות מפאהים בסצינות שהומצאו לצרכים עלילתיים
בתסריט. אבי ואני מעולם לא גרנו במקומות האלה בהם היו גרים הבנגלדשים בקבוצה. באוהלים כאלה. אנחנו לא אנשים כאלה,
אבל אלו הם פרטים קטנים אני אוהב את פאהים של הסרט, מרבית החיים שלי נפרשים בו.
ולא הייתי רוצה שהוא יהיה אני כולי , זה היה משהו שהיה מטריד אותי מאד.
אבא שלי
אבא שלי הוא אדם מאד ביישן ומאד פרטי הוא עשה הכל כדי להסתיר
את המצב שלו, הוא עשה הכל עבורי אבל הוא תמיד נראה מעט מרוחק. השנים הראשונות
בצרפת היו נוראיות עבורו כשסירבו לתת לו מקלט פוליטי הוא ברח וישן ברחובות. לא
היתה לו עבודה ומסמכים, אבל הוא לקח את הסיכון ללוות אותי למועדון השח והוא ישב שם
שעות ממתין לי, לא שמעתי אותו מתלונן אף פעם.. הכל היה קשה בשבילו יותר מאשר לי :
היו לי חברים דברתי איתם, הלכתי לישון בבתים שלהם, שיחקתי שח, היה לי לאן לברוח.
הוא בילה ימים בזרות מוחלטת מבלי יכולת לדבר עם אף אחד במיוחד כיון שהוא לא ידע
צרפתית.
אני אוהב את אבא שלי, אני מעריץ אותו. תמיד חייתי איתו , זה
היה הוא שלקח אותי כילד בבנגלדש לתחרויות. הוא כנראה זה שהציל את חיי, אני חייב לו
הכל ואני חושב שחשים את האהבה של פאהים לאבא שלו בסרט. אני שמח שאני יכול להודות
לו במיוחד על כל השנים בהם לא יכולתי ולא ידעתי איך לעשות את זה
השחקנים בסרט
כיון שאני לא חולה קולנוע לא ידעתי מי הוא ג'ראר דפרדייה. הוא
היה מאד אדיב אלי, אני חייב לומר שכולם היו נחמדים מהשחקנים ששיחקו את החברים שלי
ועד לאיזבל נאנטי וגם אסאד כמובן. ביקרתי על הסט מעט אבל אז הבנתי כמה מורכבת וקשה
היא העבודה על הסרט.
האימפקט של פאהים
אין לי מושג איך זה יתקבל ואני מקוה שכמו הספר זה יסייע
בשינוי נקודת המבט של האנשים על מהגרים. חלק מהם עברו דברים קשים הרבה יותר ממני.
אני אוהב את הסרט, כי הוא לא מספר רק על הסבל של האנשים ,אלא גם על איך הם מצליחים
להתגבר עליו. אני גם אוהב אותו כי הוא מראה ששחמט הוא משחק חוויתי, לא רק משחק אינטלקטואלי.
גם אנשים שלא מבינים דבר בשח יכולים להנות ממנו.
אחרי פאהים
עברתי את מבחני הבגרות ואני לומד בבית ספר למנהל עסקים . אני
רוצה להתעסק בכספים. בניגוד למה שניתן לחשוב מטרתי בחיים לא היתה להקדיש אותם
לשח לגמרי.. אני חושש לאבד את השפיות כמו שקרה לכמה אלופים וזו הסיבה
שהפסקתי את האימונים שלי ואני מקווה שאחזור לזה אבל בשקט.
היום אני רגוע. אני כבר לא חושב על הימים שישנתי ברחוב. אני
חושב על העתיד. אני רוצה להישאר בצרפת. זו המדינה שקיבלה אותי ואני אסיר תודה וגאה
כמו אבי שגאה בכך שנעשה סרט על סיפור חיי.
הבמאי פייר פאנסואה מרטן -לבאל
שחקן ובמאי של תיאטרון וקולנוע, הוא מכונה על יד חבריו פף pef
במהלך לימודיו הקים עם חבריו את קבוצת התיאטרון לה רובין דה
בואה – הרובין הוים . כוכבת הסרט איזבל
נאנטי היתה אחת המורות שלו בבית הספר למשחק. ובין חברי הקבוצה היו השחקנים מרינה
פויס , ז'אן פול רוב ועוד.
הוא הופיע בהרבה תפקדי משנה בקולנוע ובטלוויזיה וביים שישה סרטים בהם את הקומדיה
המצליחה "המורים" ו"המורים 2".
