הסרט בין שני העולמות, מבוסס על סיפור אמיתי בכיכובה של
ז'ולייט בינוש היא מריאן, סופרת מצליחה, הנוסעת לגור בצפון צרפת כחלק מתחקיר לספרה החדש. מבלי לחשוף את זהותה האמיתית, היא מתקבלת לעבודה כמנקה. בתפקידה החדש היא חווה על בשרה חוסר יציבות פיננסית וחוסר נראות חברתית אך מגלה במקביל מהם ערבות הדדית, סולידריות וקשרים חזקים המשותפים לנשים עובדות.
ג'ולייט בינוש המועמדת על תפקידה זה לפרס הסזאר. שיחולק ב 24 לפברואר
הסרט שהיא יזמה , מבוסס על ספר של העיתונאית פלורנס אבנאס, שגם היתה בשבי דאעש.
הסופר והבמאי עמנואל קראר, כתב וביים וגם החליט שלצד בינוש תופענה בסרט נשים שהן לא שחקניות.
שתיים מהן מופיעות בספר.
שחקנית המשנה הבולטת , הלן למבר ,גם היא עובדת ניקיון באזור, הייתה מועמדת לפרס הלומייר, וברשימה המומלצת לשחקנית מבטיחה בסזאר.
טריילר:
https://youtu.be/DP6wezm58ug
במאי: עמנואל
קארר
תסריט: עמנואל
קארר והלן דויניק
עיבוד חופשי לספרה של העיתונאית פלורנס אובנה, "מנקות יום"
או בשמו הצרפתי וויסטרהאם
צילום: פטריק
בלוסייה
עריכה אלברטין
לסטרה
מוסיקה מקורית: מתייה
למבוליי
הפקה: כריסטין
דה ג'קל
שחקנים:
מריאן: ז'ולייט
בינוש,
כריסטל: הלן למבר,
מרילו: לאה
קארן,
ג'וסטין: אוולין
פורה,
מישל: פטריסיה
פרייר,
נדג': אמילי מדלן,
סדירק: דידייה פופן
ג'ולייט בינוש מועמדת לפרס הסזאר לשחקנית ראשית.
צרפת 2021, צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית.
106 דקות.
הפצה בישראל סרטי נחשון
ורד קייפ
החל מ – 16/2/2023 בסינמטק
תל אביב וברחבי הארץ
ראיון עם במאי הסרט
ש: האם הכרת את הספר בטרם ניגשת לכתוב את
התסריט?
ת: כן קראתי אותו כשהוא יצא, כמו רבים
אחרים. חשבתי שהוא ספר מצוין. כמו כל הכתבות שכתבה פלורנס אובנה, שהייתה ועודנה כותבת
הטורים הטובה ביותר בצרפת. אבל אם מישהו היה אומר לי אז שאעשה על פיו סרט, זה היה
מאד מפתיע אותי.
ש: אז איך זה קרה?
ת: במשך זמן רב פלורנס סירבה שהספר שלה
יעובד לקולנוע. יוצרים ומפיקים רבים גילו בו עניין ונסוגו כשנתקלו בהתנגדות עיקשת מצידה.
ז'ולייט בינוש שמאד רצתה לשחק את תפקיד מריאן הראתה נחישות רבה. היא הזמינה את
פלורנס לארוחת ערב מדי שנה ובכל ארוחה שאלה "מתי נעשה את הסרט הזה?". יום
אחד פלורנס הזכירה את שמי, (עד עכשיו איני יודע מדוע) ואמרה שיהיה מעניין אם אהיה
חלק מן הפרויקט הזה. ז'ולייט שלא הכירה אותי צלצלה אלי. כאשר לבסוף נפגשנו שלושתנו,
פלורנס אמרה "זה עניינכם ואיני רוצה להיות מעורבת בזה" ונותרנו ז'ולייט
ואני.
באורח פלא היא בחרה בי למרות שאני לא יוצר
קולנוע במקור. זה נפלא כשזה מגיע אליך מבחוץ, כמו פקודה ואתה מגלה שזה נוגע בך ומרגש אותך
מאד. אני מנסה לכתוב תסריט מקורי ולא הייתי בוחר נושא שאינו חלק מן האלמנט שלי.
ש: האם זה חיזק בך את הרצון לחזור לקולנוע?
ת: אני חושב שזו הייתה הזדמנות שקרצה ל"גנב".
נהניתי לעשות את שני הסרטים שעשיתי, אחד דוקומנטרי ואחד עלילתי, והסרט הזה באורח מוזר
מחבר בין שניהם. התחלתי בחומר הדוקומנטרי ובספר של פלורנס, אבל במקום לכפות את
עצמי על התיאור שלה הרחקתי את עצמי מכך ויצרתי סיפור חדש שיש בו אלמנטים שאינם
נוכחים בספר.
ביחד עם הלן דויניק התחלנו מתסריט שהיה נאמן
מאד למקור ולנושאים הדרמטיים שהוא מעלה. משם
הוליך אותנו הרעיון של חברות שנוצרת מתוך קרבה ואינטימיות ושונה מחברויות אחרות.
הספר מתאר אחווה ודאגה משותפת אבל לא חברות אינטימית. בחרתי לפתח את הקו הזה ואת
תחושת הבגידה שהנשים חוות כשהגיבורה חושפת מי היא באמת.
ש: וזה לא קיים בספר?
ת: לא זה לא, ומשתי סיבות לדעתי. פלורנס
דאגה מאד שזה לא יקרה יש לה סוג של אתיקה שהביאה אותה לשמור עליהן, דבר שלגיבורת
הסרט חסר. היא הרבה יותר נאיבית באיזה שהוא אופן. יחד עם זאת, לכל אורך התהליך היא
שואלת את עצמה את השאלות המוסריות שהסרט מעלה והייתי מאד מופתע אם היא לא הייתה
עושה זאת.
פלורנס חושבת שהרגשות שלה וייסורי המצפון
אינם מעניינים. לי, מנגד, זה די ברור ולכן שיניתי את שמה והבהרתי שהיא סופרת ולא
עיתונאית. אגב, לדעתי, פלורנס אובנה היא אחת הסופרות הגדולות בצרפת. אבל היא מסרבת
לקבל את התואר הזה ומתעקשת על היותה עיתונאית.
ש: תוכל לתאר את תהליך היצירה לאחר התסריט
הראשוני?
ת: התחלנו בתהליך הליהוק בשלב די ראשוני. ביליתי
עם מנהלת הליהוק זמן רב בעיר קאין ונפגשנו עם אנשים רבים. היה ברור לנו מההתחלה שנשתמש
בשחקנים לא מקצועיים. לצד ז'ולייט בינוש. שתי דמויות מן הספר משחקות את עצמן גם
בסרט. נדג' מנהלת העבודה במעבורת וג'וסטין שחוגגים לה מסיבת פרידה. הן כמו דמויות
היסטוריות באזור ויסטרהאם. פלורנס הציעה שאפגוש את אוולין המשחקת בסרט את נדג',
שתיהן נשארו קרובות. היא הייתה האישה הראשונה שראיתי והיה משהו קסום במפגש עמה.
אחרי 30 שניות במבחן הבד שלה היה ברור שהיא בסרט. היא גילתה שהיא אוהבת לשחק
והסמכותיות והאותנטיות שלה נשמרו בצילומים.
לגבי הליהוק בכללותו ביקשנו מן המשתתפים
לעשות אימפרוביזציה או לספר על עצמן. לאחר שהליהוק הושלם עשינו סדנאות אחת לשבועיים
במהלך חצי שנה לפני הצילומים. זו הייתה דרך להיכרות הדדית עבורן ועבורי. הסדנאות
כללו גם את השחקנים שהיו באנסמבל. כולם שמחו מהמפגשים הדו חודשיים הללו, אותם צילמנו
במצלמה קטנה.
ש: מתי החלטת שהלן למבר תשחק את התפקיד של כריסטל?
והאם לא שקלת ללהק שחקנית מקצועית לאור חשיבותו של התפקיד?
ת: אם היינו לוקחים שתי שחקניות לתפקידים
הראשיים, היתר היו הופכות למעין ניצבות. זה היה יוצר תחושה מאד לא נוחה. ז'ולייט
בינוש תרמה תרומה גדולה בהסכימה לשחק באותה רמה כמו האחרות. ידעתי
שהיא שחקנית מדהימה אבל הופתעתי מהאנושיות שלה ומנדיבותה. בהתחלה הבנות חששו מהכוכבת הגדולה שהיא, אבל היא התחברה
אליהן מיד וזכתה באמון שלהן והכל היה חברי וטבעי.
אם
לחזור להלן, יש בה כעס ומרירות שהתפרצו בסצינה הראשונה שצילמנו. עשינו
אימפרוביזציה עליה אבל היא הביאה כאב ואלימות גדולים יותר במהלך הצילומים והיחסים
שלה עם ז'ולייט השלימו את התמונה. אני יכול לומר בכנות שז'ולייט בינוש ביימה את השחקנים
ממש כמוני, לא בכך שהיא נתנה להם הוראות אלה בדרך שהיא שיחקה מולן.
ש: יש לך הרגשה שז'ולייט בינוש עבדה לבד?
ת: היא עובדת כל
הזמן. גם כשאתה יושב אתה לארוחת צהריים היא עובדת. אין לשכוח שהיא המנוע מאחורי הסרט הזה.
ש: הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים, אני
חייב לומר שהוא אכן מביא תחושה גדולה של אמת...
ת:
אני מאד מקוה שזה אכן כך. הרגשתי את זה בזמן הצילומים, הרגשתי את ההנאה שיש להם
בעבודה, כבר בהתחלה הרגשתי, שלא משנה כמה קצרה הקריירה שלי כבמאי, אם תהיה כימיה
בין ז'ולייט בינוש ושאר השחקנים והשחקניות יהיה זה סרט שראוי מאד לראותו.
עמנואל קארר
סופר שהחל את
דרכו כמבקר קולנוע , ספרו הראשון היה על הבמאי ורנר הרצוג. ספרו השלישי העלילתי "השפם"
נחשף לקהל קוראים גדול יותר והיה לרב מכר, קארר עיבד אותו לסרט בכיכובם של ונסן
לינדון, עמנואל דבוס ומתייה אמלריק, הסרט הוצג בשנת 2004 בפסטיבל קאן. הוא כתב ספרים רבים נוספים, חמישה מספריו תורגמו לעברית.
פירסם סדרת כתבות שהתפרסמה גם במספר עיתונים מחוץ לצרפת בשם V13, בהם עקב אחר משפטם של המחבלים מהפיגועים
בפריס, הסדרה נקראה כך מכיון שהפיגועים אירעו ביום ששי ה - 13 ( Vendredi ששי בצרפתית).
הוא כתב מספר רב של תסריטים לסדרות וסרטי טלווזיה וזכה בשלל
פרסים.
פלורנס
אובנה, עיתונאית
ילדית בריסל
כתבה
בעיתונים החשובים ביותר בצרפת, כיסתה אירועים באזורי מלחמה ומאבק דוגמת רואנדה,
קוסובו, אפגניסטן ועיראק, בהיותה בעיראק נחטפה על
ידי כוחות דאעש והוחזקה בשבי כחצי שנה. פרטי העסקה לשחרורה לא פורסמו מעולם. בין פברואר
ליולי 2006, שכרה פלורנס חדר בעיר קאין ונרשמה בלשכת העבודה המקומית. היא עסקה
בעבודות מזדמנות והיתה גם למנקה במעברות העוגנות בנמל וויסטרהאם, תוך שהיא מסתירה
את עובדת היותה עיתונאית. את חוויותיה פרסמה בספר וויסטרהאם, שזיכה אותו בפרסים
רבים והיה לרב מכר. הספר חשף את תנאי העבודה והניצול של העובדים באזור, נשים
בעיקר. גם היום, פלורנס ממשיכה בעבודתה העיתונאית.
ראיון עם ז'ולייט בינוש
ש: מתי קראת לראשונה את הספר
ת: סביב צאתו ב - 2010 , הבמאי והשחקן סדריק
קהאן המליץ לי עליו, קראתי ומיד חשבתי להפוך אותו לסרט. סדריק אמר לי לשכוח מזה
כיון שהסופרת לא מוכנה לתת את זכויות העיבוד. פניתי אליה והיא אישרה את זה.
עבורה זה היה דבר השייך לעבר והיא לא רצתה לבקר בו שוב דרך סרט.
אני די עקשנית כשאיזה נושא קרוב לליבי ולכן ביקשתי ממנה שוב ושוב.
עד שלבסוף היא הסכימה בתנאי שעמנואל קארר יכתוב את התסריט. אבל הוא היה עסוק
בכתיבת ספרו, "הממלכה". על מנת להמתיק את העסקה, הצעתי שהוא לא רק יכתוב אלא גם
יביים. לאחר מספר ארוחות ערב עם פלונרס ועמנואל הגענו להסכמה. לא רציתי רק לשחק
בסרט אלא, התעקשתי להיות שותפה להפקה. כשניסו למנוע זאת ממני, חוויתי את הדחייה
כמשהו משפיל ולא צודק. במיוחד כשמדובר בסרט שעוסק בהשפלתן של נשים וחוסר הצדק
כלפיהן,
ש: איך את, ז'ולייט בינוש, שחקנית ידועה,
גורמת לחבורת נשים שהן לא שחקניות ומשחקות את מה שהן עושות בחיי היום יום שלהן,
לקבל אותך?
ת: אבא שלי
גסס, כך שהגעתי לסרט שבורה ועייפה מאד שזה אומר שמיד הייתי במצב פיזי ומנטלי
שהייתי צריכה להיות בו בסרט והן חשו בזה מיד. תמיד רציתי להכנס לעולמות שאני לא
מכירה. כשסבתי הפולניה הגיעה לצרפת בימי מלחמת העולם השנייה היא עסקה בכל מיני
עבודות מזדמנות. כולל משק בית כדי לשרוד. כשאמי היתה סטודנטית היא עבדה פה ושם
במשק בית. וגם אני כסטודנטית עבדתי בעבודות משונות. אז באיזה שהיא דרך זה חלק מן
ההסטוריה המשפחתית שלי. כולנו עשינו כל דבר אפשרי כדי להתקיים ולשרוד.
ש: האם עשית תחקיר על הנשים הללו?
ת: בזמן ההכנה לסרט "הנאהבים מפריז"
ביליתי מעט זמן ברחוב ובמקלט לילה, בננטר, המקבל דרי רחוב במצוקה. באחד הלילות חזרתי הביתה באוטובס עם גבר ממוצא הודי
שלא ידע שאני שחקנית ובמשימת תחקיר. הוא הוציא 500 פרנק מהכיס שלו ואמר לי, אם
תרצי נוכל לבלות את הלילה ביחד. זה נגע לליבי אבל לא הלכתי עד הסוף עם האתגר של
דיירת רחוב. אותו דבר כאן. אין כאן מקום לרגשות אשמה והמטרה היא להבין את חייהם של
הנשים, שהן כמו שפחות של עבודות בית ואם זה מאפשר לשנות את המודעות לחייהן הקשים
ולתנאי העבודה שלהן זה חשוב. בדיוק מה שקרה עם הספר של פלורנס שהיה להצלחה כה גדולה
והפך את הנשים השקופות לנוכחות.
ש: האם קראת את הספר שוב לפני הצילומים ?
ת: כמובן,
אבל קודם כל את התסריט שהוא וריאציה על הספר יותר מאשר עיבוד שלו.
ש: רוב התפקידים בסרט מגולמים על ידי אנשים
שהם לא שחקנים ומגלמים את מה שהם עושים בחיי היום יום שלהם, בעיקר הנשים.
ת: שוחחתי איתן שעות רבות. במיוחד עם הלן
למבר, לה אופי מעט שונה. היא בנתה חומה סביב עצמה לפני שהחליטה לקבל על עצמה את התפקיד. וזה לקח את הזמן הנוסף שהיה
נדרש לה לפני שהיא החליטה שהיא מקבלת אותי עד שלפתע בין צילום שתי סצינות היא נפתחה
בפני וסיפרה לי על חייה כאמא יחידנית שמגדלת שלושה ילדים, על המשפחה שלה, על
הקשיים שלה, על הצורך ללכת מספר קילומטרים מדי יום לעבודתה. שוחחנו עם כל הנשים,
היינו חייבים לתת להן את הבטחון שהן בטוחות בידיים שלנו.
ש: מה למדת מהן?
ת: אני הייתי שם בשבילן והן היו שם בשבילי,
אני יודעת מה המשמעות של עבודה אבל לא תארתי לי איך זה מרגיש להרוויח כל כך מעט, כמעט כלום על העבודה שלך. איך זה מרגיש כשהחיים
שלך בחרא תרתי משמע. חלקן הולכות מספר קילומטרים השכם בבוקר או מאוחר בלילה כשכולם
נמצאים בבתים שלהם. הנשים הללו למדו אותי שגם כשאתה עמוק בסבל יש לך צורך בחברות,
להשתולל קצת ולבלות. צחקנו הרבה ביחד.
