תערוכת פרידה קאלו הבינלאומית היא אחת התערוכות הכי מדוברות בעולם כיום. אחרי שהוצגה במעל מ-30 ערים ברחבי העולם עם מיליוני מבקרים שהתאהבו לצד ביקורות מפרגנות בעיתונות העולמית שהכתירו אותה כ"מצוינת, חשובה, חדשנית, איכותית, מרגשת ופורצת דרך". סוף סוף התערוכה מגיעה לישראל.
פרידה קאלו שלמרות שלא נולדה עם המהפכה במקסיקו נולדה ב1907, היא אכן הביאה את המהפכה עמה.
בנעוריה 1922 מהווה ציון דרך שיותיר רושם בל יימחה בחייה של פרידה: היא אחת מ-35 נערות שזוכות להצטרף לאלפיים התלמידים בתיכון הקדם-אקדמי הלאומי בלב מקסיקו סיטי. צעד חשוב לפני הקבלה לאוניברסיטה. במקרה שלה, לקראת לימודי רפואה.
ייעודו של מרכז חינוכי זה הוא ללמד אנשים שיהוו את הכוח המניע של הארץ והוא משמש כמוקד לתהפוכות החברתיות והפוליטיות באותה עת. ביתהספר מקור לגאווה בשורשים המקסיקנים ולצורך להשיב על כנה את התרבות הפופולרית שדוכאה על ידי הקולוניאליזם ועל ידי השאיפה לחקות את הטעם והמנהגים האירופאיים.
פרידה, הרחק מהפיקוח הקתולי האדוק של אימה ומוגנת על ידי האנונימיות של העיר הגדולה יכולה להתנהג כמי שהיא באמת, מהירת תפיסה, סקרנית, אימפולסיבית, אמיצה וישירה.
היא מצטרפת מיד לקבוצת תלמידים המכונים "חובשי הכובעים" שהופכים למשפחה עבורה. איתם היא מגלה סופרים וזרמי חשיבה, וגם כמה היא נהנית להתנגד לממסד: "חובשי הכובעים" מתחרים מיהו
הקורא הטוב ביותר. אך גם מי יעולל את התעלול השערורייתי ביותר. מעבר לזה, ביניהם תמצא את אהובה הראשון, אלחנדרו גומס אריאס, מנהיג הקבוצה.
אהבותיה של פרידה - היו לה שלוש אהבות גדולות: הציור, הפעילות הפוליטית והאהבה הרומנטית.
ושלושתן התמקדו בדמות משמעותית מאוד: דייגו ריברה,
יש אגדות רבות על האופן שבו פרידה ודייגו הכירו, אבל האמת היא שהם נפגשו בשלהי 1928 בביתה של הצלמת הקומוניסטית טינה מודוטי. גילו היה כפול מגילה והוא זה עתה התגרש בשנית. ב 1929, פרידה ודייגו מתחתנים בפעם הראשונה ,הם יתגרשו בנובמבר 1939 ויתחתנו שוב 13 חודשים לאחר מכן) ולמרות שהם מבלים את חייהם בין מריבות ופיוסים, מפגשים מחודשים נטישות, הבטחות ובגידות מיניות, הם לעולם יישארו
נאמנים זה לזו.
דייגו תמיד יעריך את פרידה. באופן אישי וכציירת.
הוא יעודד אותה להאמין בכישרונה וידאג לבריאותה הגופנית, אך הוא לעולם לא יוותר על הרומנים שלו עם אמניות, דוגמניות ציור ועוזרות, ולא משנה עד כמה הכאיב בכך לאשתו.
גם היא מצאה לה מאהבים, גברים ונשים, לעתים כדי להקהות את הכאב שבהעדרו של דייגו ולעתים כדי לחגוג את החיים.
קשה כדי לא להיות תלויה בו כלכלית והצליחה. כשמכרה תמונות ועבדה כמורה
לציור, אך מעולם לא התגברה על התלות הנפשית בו.
אין מקום לטעות: אנו רואים את צללית הגבות במסגרת השיער האסוף המקושט בפרחים ואנו יודעים שזו היא. הרקע ) חולצות טריקו, תיקי יד, מגוון אביזרים, פוסטרים, מגנטים ואפילו העור עצמו( אינו חשוב, וגם לא המקום: פריקה קאלו נחשבת כיום לאייקון בכל רחבי העולם.
בזכות התמודדותה עם הקשיים: הציור מתוח על מיטתה, כשגופה נתון במחוך גבס אך רוחה נודדת בחיפוש אחר חירותה
בזכות מסירותה האידאולוגית ,
פרידה השתתפה ישובה בכיסא גלגלים בהפגנה קומוניסטית 11 ימים בלבד לפני מותה.
בזכות התעלמותה ממוסכמות: אלו הקשורות לזוגיות-
כשהיא מנהלת את הקשר שלה עם דייגו באופן שהתאים
לה ביותר מבלי לחשוב איך רואים זאת אחרים.
אלו הקשורות לחברה- כשהיא באה למסיבות של האליטה
האמריקנית בתלבושות מקסיקניות כפריות.
אלו הקשורות לאסתטיקה- בהבנה שהפגמים שבה, אלו
שהרחיקו אותה מאידיאל היופי המקובל, לא רק שלא מנען
ממנה להיות נחשקת, אלא היו חלק במה שהפך אותה
לנחשקת.
פרידה ידעה איך להיות מיוחדת במינה. הרבה לפני שהחלו
לדבר על מיתוג בשיווק, היא הפכה את התלבושות
המסורתיות, את העיניים והשפם לאותות מושכים של
ביטחון עצמי וייצוג כה ברור של זהותה שניתן היה לסכם
זאת בפרט אחד. כמו לוגו.
קיים סיכון שחייה ואישיותה של פרידה יאפילו על יצירתה
מאחר שאין להפריד ביניהם. היא הבחירה זאת עד יומה
האחרון, במיוחד כאשר ב-1953, שנה לפני מותה, הציגה
את תערוכת היחיד הראשונה שלה במקסיקו. היא הייתה
חלשה כל כך שכדי לקבל את פני המבקרים בתערוכה,
הובאה באמבולנס למיטה שהוצבה בגלריה, שם שכבה,
כמו ברבים כל כך מציוריה. סביבה, חברים ומעריציה שרו
שירי עם עד אישון לילה.
כשמתה ב-13 ביולי, 1954. ציור גמור היה מונח על הכן
שלה. כמה אבטיחים, החיבור הנצחי שלה לחיים, היו עדים
למנוחתה האחרונה.
